כוחה של קבוצה
סיפור חסידי ישן מספר על רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהנום וגן עדן. "אראה לך איך נראה גיהנום", אמר לו אלוהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבוצת אנשים מורעבים ונואשים, ישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאת תבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם שאריות.

התבשיל העלה ריח ניחוח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב. אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאד- ארוכה מספיק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלוא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו.

הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.

"עכשיו אראה לך את גן עדן", אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותם כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה, כולם נראו שבעים ומרוצים, שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת. 

הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.

"זה פשוט מאד", אמר אלוהים, "אבל מחייב יכולת מסוימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו!".

(יאלום, 2006).